הרב יהודה ליב שפירא
שליח הרבי וראש ישיבה גדולה דמיאמי רבתי
עניין השליחות – לצאת לְמקום בכדי לבצע את העבודה שהרבי רוצה, הפצת היהדות והמעיינות – הוא הדבר החשוב ביותר בדורנו.
בעצם, הדבר החל כבר בימי הבעל-שם-טוב. כבר הוא שלח שלוחים למקומות נידחים, ובכך עורר את עם ישראל מהעילפון שהיה שרוי בו באותה תקופה, כידוע.
גם נשיאי הדורות הבאים שלחו שלוחים שונים למטרות שונות.
אולם עניין השליחות כפי שראינוהו אצל הרבי, הוא באין ערוך. כבר בתש"י, עוד בטרם קיבל את הנשיאות באופן רשמי, הרבי שלח שלוחים לתוניס ולמרוקו, ומאז החל לעורר את החסידים כל העת על ענין השליחות, נחיצותה וגודלה.
בתחילה, היה זה בבחינת חידוש. עד אז, כאשר כבר שלחו מישהו, היה זה יחיד סגולה ואדם מיוחד; אולם הרבי חידש וביקש שכל אחד יעשה את זה.
הדבר היה קשה לעיכול אצל חלק מהחסידים, והיו שמצאו תירוצים להימנע מכך, אולם כעבור מספר שנים הדבר הפך לשגור יותר, ובראשית שנות הכ"ף כבר היה זה רגיל.
בתחילה, הסדר היה שהרבי עצמו – באתערותא דלעילא – הורה לפלוני לצאת למקום מסויים. הרבי בחר מי ייסע, וגם הורה לו לאן ייסע. בהמשך, השתנה הסדר והרבי הורה שאברכים יציעו את עצמם, יכתבו לרבי כי הם חפצים לצאת בשליחותו ואת ההצעות העומדות בפניהם לשליחות, ומתוך האפשרויות הרבי קבע לאן ייסעו.
כאן חשוב להדגיש כי אין כל חילוק בין אופני היציאה בשליחות הרבי – אם שהרבי עצמו הציע; שהרבי בחר מתוך רשימת הצעות; או שזה נעשה באופן של "שליח עושה שליח", כפי שקבע הרבי. אותו רבי שהחליט לבחור פלוני וכך הוא נהיה שלוחו, קבע בהמשך כי מי שיביע את רצונו לצאת לשליחות והרבי יקבע את מקום שליחותו יהיה שלוחו; ושמי שייצא באופן של "שליח עושה שליח" יהא שלוחו ממש.
מהות אחרת
ישנם אנשים רבים העוסקים בהפצת היהדות ובהפצת המעיינות. בעצם, זהו תפקידו של כל יהודי.
אבל יש חילוק מהותי אם הוא שליח או לא. יהודי וחסיד שעוסק בכך אך אינו שליח, מבצע את עבודת הרבי, שזהו דבר נפלא והכרחי; אולם שליח, שליח לא עושה את מה שהרבי רוצה, אלא הוא פועל של הרבי. הוא עובד אצל הרבי. הגדר של 'פועל' קיים גם בהלכה – נאמר ש"יד פועל כיד בעל הבית". אם הוא נסע בשליחות הרבי, הרי הוא עובד אצל הרבי. פועל שלו. ידו כידו!
בשיחות רבות הרבי מזכיר את ה'חקירה' של הגר"י ענגעל על שלוש הדרגות בשליחות – שהשליח הוא שעושה את הפעולה, אלא שהוא מוציא בכך ידי חובה את המשלח; שהשליח הוא מציאות עצמאית, אלא שכח המעשה שלו הוא כעשיית המשלח – הפעולה שעשה מתייחסת למשלח; ועד לדרגה הגבוהה – שהשליח הוא כמותו דהמשלח ממש. ובשליחות – אומר הרבי – יש את כל שלוש הדרגות.
אבל הרבי חידש עוד דרגה, דרגה רביעית – לא זו בלבד שהשליח נעשה המשלח, אלא שהמשלח נעשה השליח – היינו שהרבי בעצמו נוסע לאותו מקום, אלא שעושה זאת באמצעות השליח.
במכתב המפורסם של הרבי אל אותו חסיד שרצה ללכת ללמוד בקולג', בו הרבי כותב לו כי הדבר אינו אפשרי מאחר ש"תלמיד שגלה מגלין רבו עִמו" ומכיוון שהוא חסידו ותלמידו של הרבי הריי"צ אם יילך לשם, ייקח את הרבי אתו, מבאר הרבי עניין נפלא – שאין ביכולתו עוד להפסיק להיות תלמיד וחסיד של הרבי, כמו גר שנתגייר שגם אם מפסיק לקיים מצוות ולהתנהג כיהודי, אינו יכול לשנות את העובדה שהוא יהודי.
עניין נפלא זה אמור גם ביחס לשליחות – לכל מקום שהשליח הולך הוא לוקח עמו את הרבי, ואם חלילה הוא מתנהג שלא כדרוש גם אז הוא מושך את הרבי אתו! (בהלכה, לעומת זאת, שליח שמועל בשליחותו מפסיק להיות שליח, שכן "לתקוני שדרתיך ולא לעוות").
ואם הדברים אמורים בעניין של קלקול, כל שכן כשהשליח נוהג כדבעי – הרבי אתו תמיד באופן 'עצמי'.
הדבר הוא גם בפשטות. הרבי דיבר פעם שבכל מצווה בה עוסקים, הרי בשעה שעושים אותה, עושים אותה; ואילו לאחר מכן – כבר לא. בשליחות, לעומת זאת, לא רק השעה בה מתעסקים בהפצת היהדות ובפעילות היא שעת שליחות, אלא כל רגע ורגע. עצם העובדה שאדם מתגורר במקום פלוני, מקום השליחות, אף כאשר הוא ישן, היא משום שהוא בשליחות. ממילא, הרבי אתו בכל שעה ושעה.
על כן, כל אחד צריך לשאוף להיות שליח. להיות קשור עם הרבי בקשר העצמי הנפלא הזה, בבחינת "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל", כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בתניא ביחס ללימוד התורה.
אי אפשר לעזוב
הרבי דיבר פעמים רבות על הנחיצות והחשיבות של שליחות. הרבי אמר שהוא לוקח על עצמו את האחריות על חינוך הילדים. הרבי אמר שהוא נוסע עם השליח, נמצא אתו ומסייע לו.
כשלמדנו בישיבה שאיפתנו האחת הייתה לזכות בבוא היום ולצאת לשליחות.
גם אני, אף שעסקתי ב'חזרה' וכתיבת ה'הנחות', שאיפתי הייתה לצאת לשליחות.
לאחר חתונתי, הורה הרבי לי ולשאר חברי כיתתי ללמוד ב'כולל' יותר משנה. למדנו ב'כולל' במשך שלוש שנים. בתומם, בשנת תשל"ג, כתבתי לרבי שאני חפץ לצאת בשליחות. הרבי כתב לי שאכתוב הצעות העומדות על הפרק, כתבתי מספר הצעות שהגיעו אליי, בהן ההצעה לפתוח את הישיבה גדולה במיאמי, הרבי ענה שאכתוב את המעלות והחסרונות שבכל הצעה, ולאחר שכתבתי, זכינו שהרבי בחר במיאמי, ונסענו לכאן.
מספר שנים לאחר מכן, כשערכו 'בחירות' לרבנות קראון-הייטס, פנו אליי וביקשו שאהיה מועמד. אמרתי להם שהרבי רוצה שאהיה במיאמי, והם, בלי לשאול אותי, שאלו את הרבי בנושא. הרבי כתב: "אי אפשר לו לעזוב את עבודתו הק' במיאמי". זו השליחות שלי! זה עניין הכי גדול, אושר שאין לתאר.
נעשה ונשמע
כשמדברים על בחורים, הרי שהיציאה לשליחות אינה עניינם. כל העניינים המדוברים אמורים רק למי שהרבי שולח אותו וחָפֵץ שהוא ייצא לשליחות. אם הרבי הטיל עליו תפקיד אחד ואילו הוא הולך ועושה תפקיד אחר, מובן שהוא לא שליח. הוא ההיפך מזה.
אולם מאידך, חשוב להפנים ולהבין את מהותה של השליחות, ובבוא העת, כאשר מגיעה העת בה הרבי תובע זאת, לצאת בשליחות.
הרבי תמיד רצה שהשלוחים יסכימו לשליחות, ויעשו זאת בשמחה ובטוב לבב. במילים אחרות: הרבי רצה שיתחברו לרעיון וירצו לצאת לשליחות לא רק מתוך קבלת-עול לרבי, אלא מתוך 'געשמאק' ורצון אישי לבצע את השליחות.
הדרך היחידה לכך היא באמצעות לימוד והבנה. כאשר נלמד את דברי קודשו של נשיא הדור על תפקידנו ומטרת קיומנו, נרצה מצדנו ליטול בכך חלק ולבצע את זה על הצד הטוב ביותר.
