Search
  • עבודת השליחות

מפתח לכל הדלתות

Updated: Dec 5, 2018

התוועדות מרוממת

עם הרב שלום בער לויטין

שליח הרבי לסיאטל והגליל, וושינגטון

 

היה זה בשנת תשכ"ט. באתי בקשרי השידוכין עם רעייתי שתחי', ובאותן שנים הייתה לחתנים וכלות הזכות להיכנס פעמיים ל'יחידות' – פעם אחת לאחר ה'וואָרט' ופעם נוספת טרם החתונה.


ה'וואָרט' שלנו התקיים בערב יו"ד שבט תשכ"ט, ונכנסנו למחרת, במוצאי יו"ד שבט (החתונה התקיימה בחודש אלול).


במהלך ה'יחידות' שאלנו מה לעשות לאחר החתונה, והרבי ענה: "אדמו"ר הזקן הרי כותב בשולחן ערוך שג' שנים אחרי החתונה צריך ללמוד". בכך, הורה לי הרבי להישאר וללמוד ב'כולל' למשך שלוש שנים.



היציאה בשליחות

כעבור כשלוש שנים, במוצאי י"ב תמוז תשל"ב, נכנסנו ל'יחידות'. ב'צעטל' עמו נכנסנו כתבתי שהרבי הורה לי ללמוד ב'כולל' שלוש שנים שבאו אל תומן, ושאלתי מה עליי לעשות כעת.


בתחילה אמר הרבי "התחתנתם באלול". דהיינו שטרם חלפו שלוש שנים מהחתונה...


ואז, פנה אליי הרבי ושאל: "וואס ווילסטו טאָן? וואָס גלייכסטו טאָן?" [מה הנך חפץ לעשות? מה הנך יכול לעשות?]. לא עניתי, כמובן. הרבי חייך ואמר: "תוכל לתת לי הצעה אחת, הצעה שניה, ואם ארצה אציע לך הצעה שלישית". אמרתי לרבי שחשבתי על שליחות, והרבי שאל האם יש לי ניסיון בזה, השבתי בחיוב – שכן יצאתי בשנים הקודמות ל'מרכז שליחות' בימי הקיץ והרבי שאל האם הצלחתי בזה.


ואז החל הרבי למנות אפשרויות שונות – "אולי רבנות" ופירט עניינים שונים בכך; לאחר שתיקה קצרה המשיך הרבי והציע: "אולי מגיד שיעור", וגם בכך פירט; לאחר שתיקה נוספת, ארוכה יותר, המשיך הרבי ואמר: "אולי אפילו לא באמריקה", ומיד המשיך: "אבל יש עוד הרבה מה לעשות באמריקה".


שתיקה ארוכה עוד יותר השתררה בחדר, ואז חזר הרבי לדבר על שליחות: "נו, אתה הרי יודע איך זה בקנזס-סיטי ויוסטון, בבופולו, והרבי החל לדבר בחוזק בעניין זה, והורה: שמספר חודשים אחר צאתכם כבר יהיה בית (הרבי השתמש במילה "שטוּבּ" [בית], ולא אמר "בית חב"ד").


אז, פנה הרבי לרעייתי ושאל: "ומה את אומרת?". היא ענתה רק: "כן", והרבי חייך חיוך גדול.


אז, הורה לי הרבי לגשת אל הרב חדקוב ולדבר אתו על האפשרויות הקיימות, ואיחל "הצלחה רבה".


בבוקר המחר נכנסתי אל הרב חדקוב והוא אמר שישנן שתי ערים אפשריות – סיאטל או בולטימור.


כתבנו פתקה, ביחד עם הרב חדקוב; הרב חדקוב נכנס עמה אל הרבי, וכעבור רבע שעה יצא מן החדר כשבידו המענה: הרבי סימן שני חיצים מתחת לשם העיר סיאטל וכתב: "בהסכמת זוגתך תחי'".


וכך החלה שליחותנו.


אחר כך הסביר לי הרב חדקוב שתחום שליחותנו הוא כל צפון-מערב ארה"ב. בדרום מערב ארה"ב השליח הוא הרב שמעון לזרוב, במערב עצמו – הרב שלמה קונין, ואחריותי היא על המדינות, הערים והמחוזות שבצפון המערב, ואם – למשל – אשה במונטנה זקוקה לאוכל כשר, האחריות על כך נתונה בידי.


כמה מעניין, שכעבור מספר שנים הגיע אל הרבי מכתב מאשה שהתגוררה בארץ-ישראל ודאגה שלבנה שעבד באזור יהיו מצות בפסח. הרבי אמר לרב חדקוב: שלח את שלום בער...



מפתח לכל הדלתות


הרבי הורה שכמה חודשים לאחר צאתנו, כבר יהיה לנו בית (חב"ד). יצאנו בכסלו תשל"ג, ולחג הפסח כבר היה לנו בית חדש בו קיימנו את ה'סדרים'.


באותן שנים התפתח הנוהג להביא לרבי מפתחות מבתי חב"ד. מכיוון שכבר היה בידינו בית, נסעתי אל הרבי לקראת י"א ניסן בכדי למסור את המפתח. כשהגעתי, פגשתי עוד מספר שלוחים שהגיעו למסור לרבי מפתחות מבתי חב"ד שלהם. היו שם הרב שלמה קונין מקליפורניה, השלוחים משיקגו, הרב משה פעלער ממינסוטה. רצינו לתת לרבי את המפתחות ביום שישי, אחרי שהרבי יחזור מה'אהל', אבל מובן שלא ידענו מתי זה יקרה.

שהיתי בבית הוריי, ולפתע הטלפון מצלצל ועל הקו היה ר' שלום ישראל חדקוב שקרא לי לבוא בזריזות ל770. רצתי מיד עם המפתח בידי, וכשהגעתי ראיתי שהרבי יוצא מ770. לא ידעתי בדיוק מדוע קראו לי, ונעמדתי להביט ברבי היוצא לביתו לפני שבת. והנה, אני רואה שהרבי מביט עליי במבט חזק. לא הבנתי מה קורה...


כשנכנסתי ל770 סיפרו לי כולם שהרבי הגיע לתפילת מנחה מוקדם מהצפוי, ובהיכנסו לחדרו לאחר התפילה השאיר את הדלת פתוחה ואמר בקול "איפה אלו שהביאו מפתחות", ואז הוסיף: "איפה שלום בער מסיאטל". כשמוע ר' שלום ישראל שהרבי מזכיר את שמי ואני אינני נוכח שם, מיהר להתקשר אליי. לעולם אני אסיר תודה לו על כך.


בכל אופן, נאמר לי לעמוד ליד הכניסה, ולהגיש לרבי את המפתח כאשר יחזור מביתו.


כך אכן עשיתי. אתי עמדו גם הרב גרשון מענדל גרליק ממילאנו ומרת אסתר שטרנברג שניהלה את 'מבצע נש"ק'. הרבי נכנס, פתח את דלת חדרו הקדוש, ועמד שם. בתחילה, הביט הרבי על ר' גרשון מענדל, לאות שייגש ראשון. הרבי דיבר אתו ומסר לו פאונד של מצה לחלקו במילאנו. הרבי חייך והביט על גברת שטרנברג, וכמדומני שמסר לידיה מכתב כללי לפסח. ואז, הפנה הרבי את מבטו אליי.


ניגשתי, מבטו של הרבי היה רציני מאוד, הרבי סימן בידו שאביא את המפתח, והגשתיו – מפתח זהב בתוך קופסה מהודרת. הרבי הביט על המפתח, סגר את הקופסה, שם את המפתח במעילו, ואמר בזה הלשון: "מיט דעם שליסל זאָלסטו עפענען אַלע טירן" [עם המפתח הזה תפתח את כל הדלתות]. הרבי נתן לי חבילת מצות ואמר: "אתה הרי חוזר לסיאטל לפסח, תחלק את זה שם", ובירכני.


לפני השבת הכנסתי בקבוק משקה בכדי לקבלו מידו הק' של הרבי בהתוועדות השבת. בשבת, כאשר עברתי בפני הרבי, אמר לי הרבי בחיוך ובפנים מאירות: שיהיה "פרזות תשב ירושלים", ולא יצרכו למפתחות...



שליחות לישיבות


בהיותי חתן זכיתי לשליחות בלתי שגרתית מהרבי.


ככל הבחורים זכיתי גם אני להיכנס ל'יחידות' ביום הולדתי, שחל בחודש טבת. אולם לי הייתה זכות מיוחדת להיכנס פעם נוספת בכל שנה, משום שהוריי נהגו להיכנס ל'יחידות' בימי הקיץ יחד עם כל ילדיהם הלא-נשואים.


גם בשנת תשכ"ט זכיתי לכך, וביום חמישי ג' תמוז נכנסנו ל'יחידות'.


באותה עת עמדה בפניי התלבטות קשה אם לנסוע ללוס אנג'לס לתקופת היותי חתן.


בשלב מסויים ב'יחידות', אנו – הילדים – יצאנו מן החדר בכדי שהורינו יישארו עם הרבי בפרטיות.


כאשר הוריי יצאו מה'יחידות', ניגש אליי מיד אבי ואמר לי שהרבי רוצה שאכנס שוב. מובן שקיבלתי את זה בהפתעה גדולה, ולא ידעתי מדוע הרבי מזמן אותי שנית.


כשנכנסתי לחדרו הק' של הרבי, שאל אותי הרבי מיד מדוע אינני רוצה לנסוע ללוס אנג'לס. אמרתי לרבי שזהו מקום מגורי הכלה (והרי נהוג שהחתן והכלה לא ישהו באותה עיר בתקופת השידוך). אמר הרבי: תדבר עם הרב רייטשיק (הכוונה הייתה לשליח הרב שמואל דוד רייטשיק מלוס-אנג'לס, שהיה ידיד קרוב של חותניי וזה שקירבם לרבי) ומיד המשיך הרבי ואמר בזה הלשון: "און אַז דו וועסט פאָרן, זאָלסטו באַזוכן די ישיבות. דו זאָלסט אָנהויבן פון נגלה און צופירן צו חסידות, דערנאָך צו עבודה און דערנאָך יראת שמים" [וכשתיסע, תחפש את הישיבות. תתחיל מנגלה, תמשיך בחסידות, אחר כך לעבודה ולאחר מכן ליראת שמים].


בכך, הטיל עליי הרבי שליחות – להסתובב בישיבות השונות שבלוס-אנג'לס, ולדבר עם התלמידים כסדר הזה דייקא: נגלה, חסידות, עבודה ויראת-שמים.


כך אכן עשיתי, וכשנצמדים להדרכה של הרבי והולכים בתוקף, בשמחה ובכבוד, זוכים לראות הצלחה. בכל מקום התחלתי עם סברה ישיבתית בנגלה, והמשכתי כסדר שזכיתי שהרבי ידריכני.


ראיתי בכך גם לימוד כללי לחיים: הרבי רוצה שבכל מקום אליו נגיע, נגיד 'וואָרט'. שלא נלך לחינם. אני נוהג כך בכל מקום, אפילו עם כניסתי למונית, אני פותח ב'וואָרט' יהודי...



אַלעמאָל שליח


השאיפה והידיעה שאצא לשליחות הייתה ברורה ומוחלטת אצלי ואצל חבריי. זה היה בבחינת "לכך נוצרת" – אם לא נעשה זאת, לשם מה אנו נמצאים פה בעולם?


זכורני כיצד לשבת מברכים טבת תש"ל הגיעו כמה שלוחים ל770. גם חברי ר' לייבל קפלן, שהיה מהשלוחים הראשונים ששלח הרבי לאוסטרליה – לשנים תשכ"ז-תשכ"ט – נכח אז ב770.


במהלך ההתוועדות אמר הרבי שהשלוחים יאמרו 'לחיים', והוא עמד שם וחשב שמן הסתם הכוונה היא לשלוחים שפועלים היום בשליחות, ואילו שליחותו באוסטרליה כבר תמה.


אך הרבי פנה אליו, סימן לו עם היד, ואמר בקול: "איין מאָל שליח אַלעמאָל שליח [פעם אחת שליח, תמיד שליח], קדושה אינה זזה ממקומה".


לא היינו צריכים יותר מזה כדי להבין את היחס של הרבי לשלוחים ואת העובדה שזה הדבר היקר ביותר, ואין כל שאיפה אחרת..



הרואה את הנולד


כשהגענו לסיאטל, הייתה זו עיר קטנה. לעומתה, העיר וונקובר הייתה עיר גדולה וחשובה. התקשר אליי רב מוונקובר ואמר לי: שלום בער, מה לך בסיאטל? בוא לכאן, ואסייע לך להקים מוסדות. כאן יש גבירים, יש פוטנציאל אדיר. על פניו, הוא אכן צדק, סיאטל לא הייתה ברת השוואה לוונקובר.


אמרתי לו שיכתוב על כך לרבי. אני, לא אכתוב על כך, שהרי הרבי קבע ש"סיאטעל והגליל" זהו מקום שליחותי. הרבי לא נענה לבקשתו.


והנה, עומדים אנו ארבעים שנה לאחר מכן, וסיאטל הפכה לעיר ענקית וחשובה, שהחברות הענקיות ביותר בעולם קבעו בה את משכנן.



אם רוצה באמת

תקופה מסויימת אחר יציאתי לשליחות חשתי צורך להביא שליח נוסף שיפעל באוניברסיטה בעירנו.

כתבתי על כך לרבי, והצעתי את שמו של אברך מסויים. הרבי לא השיב לי ישירות אודותיו, וכתב את המענה הבא, שהדריכני מהם הכללים לבחירת שליח:


א. מי מתאים יותר. ב. אם יתאימו ביניהם. ג. אם רוצה באמת וכו'.


הכלל הראשון מובן: עליי לחפש את המתאים ביותר עבור המקום ואופי העבודה.


הכלל השני גם הוא ברור: שהכימייה בין השליח הוותיק והחדש תהיה טובה.


בביאור הכלל השלישי עלו אצלי כמה פירושים במהלך השנים, אולם, בראש ובראשונה הרבי רוצה שהשליח והשליחה ירצו באמת לצאת בשליחותו ואת זה מדגיש הרבי בהדגשה מותירה, ומוסיף קו תחתון.


כדי לצאת לשליחות יש לרצות בכך, ולא די בלרצות סתם, אנו נדרשים לרצות באמת.


מהי הדרך להחדיר בקרבנו רצון אמתי? רק על-ידי לימוד שיחותיו של הרבי על עבודת השליחות, והתחברות פנימית לרעיון השליחות.


לימוד השיחות יגביר בקרבנו את המסירה והנתינה אל הרבי ולשליחות, עד שהכל ייעשה מתוך חיות ושמחה.


בשיתוף פרויקט My Encounter לשימור זכרונות ועדויות מהרבי של חברת JEM

200 views0 comments

Recent Posts

See All