Search
  • עבודת השליחות

חסידות תובעת שליחות

Updated: Nov 13, 2018

התוועדות עם הרב צבי גרינבלאט שליח הרבי למדינת ארגנטינה

 

מעבר לכל ההסברים הנשגבים והעמוקים על מהו רבי, או לחוסר היכולת להסביר מהו, בראש ובראשונה רבי הוא 'רבי' – מלמד, מחנך ומורה דרך.


ולאורך כל הדרך – בהתוועדויות, במענות, בדרך ההנהגה שלו – הרבי חינך. ולא רק במה שאמר, אלא בכל פרט, באופן הדיבור שלו, כולם נוכחו כי הרבי שם את נפשו בדברים.


הכל הבינו – הן מהשיחות עצמן, והן ממה שקרן מהן – שהדבר היקר והנשגב ביותר, הקרבה הכי גדולה לרבי, הוא עניין השליחות. זהו רצונו של הרבי, זוהי מגמת נפשו, וזו הדרך 'דורכפירן דעם רבי'נס כוונה" - להגשים את כוונתו בעולם.


אכן, יש מכלול של פרטים הדרושים בעבודת השם – לימוד נגלה וחסידות, קיום המצוות בהידור, ועיסוק ב'עבודה' עם עצמו ועם הזולת, אולם סוף סוף מטרת בריאת העולם היא לעשות לקב"ה "דירה בתחתונים", להביא את הגאולה, והדרך העיקרית לכך היא העיסוק בשליחות.


שיעורי בית

אבל אי אפשר להיות שליח אם לא שקועים בקדושה בכלל ובחסידות בפרט.


אי אפשר, כי אילולא כן לא מרגישים את ערכו של יהודי, ערכה של מצווה, וחסר המבט הנכון על הקב"ה, על הרבי, על דירה בתחתונים.


בהסתכלות של 'בעלי בתים', יהודים נפלו מהדרך והשלוחים הם יהודים אחרים שעוזרים להם, עושים עמם מצוות וחסדים.


אולם בהסתכלות אמתית, השליחות היא עניין אלֹקי מופלא ונשגב. ניצוץ אלֹקי, ניצוץ של הקב"ה, נמצא בגלות והשלוחים שולפים ומעלים אותו מהגלות! ובאותו רגע בה מקיימים עם היהודי מצווה, הרי "יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד" – היהודי הזה התאחד עם הקב"ה!


זאת אומרת: יש פאזל שלם של בריאת העולם. יש את הקב"ה, יש את הבריאה כולה, יש את כל היהודים, ויש את התפקיד והמקום בו אתה נמצא בתוך הפאזל הזה.


ואם לא יודעים וחיים את זה, לא מבצעים את השליחות כיאות.


דוגמה פשוטה: מערכת השיקולים של בעל מקצוע נקבעת על-פי רווחיוּת. בהסתכלות כזו, שליח אמור בראש ובראשונה לדאוג לבניית ושגשוג הפעילות ובית חב"ד שלו. אולם הרבי חינך אותנו שיהודי אחד הוא עולם ומלואו, שעלינו לדאוג לו – ורק אחר כך לאלף יהודים אחרים. יהודי פלוני ניצב בפניך? תטפל בו. ואם לא מחוברים לנשיא, לחסידות, לרוחניות, הגישה הזו עלולה להתעמם ולהישכח חלילה.


אחד השלוחים נסע פעם למקום מסוים בכדי לנהל בו את תפילות ראש-השנה. למעשה, הוא נתקע באמצע הדרך, למזלו היה בידו שופר אך הוא נאלץ להתפלל בחוסר כל ובלא מניין. הוא הסתובב במקום וניסה למצוא יהודי, אך ללא הצלחה. לבסוף, לקראת סוף היום, מצא יהודי אחד בודד בבית-רפואה ותקע לו בשופר.


כעבור זמן קצר נכנס ל'יחידות' אצל הרבי, ושאל מדוע קרה הדבר, למה היה עליו לשהות בבדידות במקום נידח בו תקע בשופר ליהודי אחד בודד, במקום להיות במקום אליו תיכנן לנסוע ולסייע למאתיים יהודים.


אמר לו הרבי שזו הייתה תכלית שליחותו ותכלית מטרת נסיעתו – להשמיע קול שופר ליהודי אחד. לנשמה אחת שנמצאת בגלות, ולניצוץ האלֹקי הנמצא במקום ומחכה לבירור.


סיפור זה הוא 'בעל-שם'סקע מעשה'. אנו חושבים שסיפורי הבעל שם טוב נמצאים בספרים בלבד, אולם האמת היא שהם מתרחשים עם כל אחד מאתנו, כל מקום אליו הוא הולך וכל אדם אתו הוא נפגש זה בהשגחה-פרטית ובכוונה עליונה.


פותחין לו

אפשר לחיות כך ולפעול כך רק כאשר ישנה הסתכלות אמתית על יהדות ועל אלֹקות, הבנה והפנמה שאלֹקות היא הכל והכל הוא אלֹקות. ובכדי לחיות כך, יש ללמוד חסידות.


הרבי לא פתח מסגרות של 'קורס הכנה לשליחות' והשתלמויות מקצועיות לקראת שליחות. משום שהקורס והעיקר הוא הנפש, החיבור לאלֹקות. לימוד החסידות, וחיים של 'תמים' הם ה'קורס' שמעניק את הכלים ליציאה לשליחות, את הרגישות לאלֹקות, שמערכת השיקולים תהיה טהורה ורוחנית, שעולם המושגים לא יהא לפי כמות ורווחיות גשמית.


כשלומדים חסידות, כשיש את ההסתכלות הנכונה והפנימית על מהותו של יהודי ואמיתתם של תורה ומצוות, חדורים בכך שכל מקום אליו נקלעים הוא שליחות מאת הקב"ה, בדיוק כמו עשרות הסיפורים שאנו מכירים בנושא מהבעל-שם-טוב ותלמידיו.


שמעתי פעם 'וואָרט' על מאמר רז"ל "הבא ליטהר מסייעין אותו והבא ליטמא פותחין לו". בפשטות פירושו של מאמר זה הוא שזכות הבחירה ניתנת ומי שרוצה – חלילה – ליטמא, מאפשרים לו; אולם ה'וואָרט' אומר: 'פותחין לו' – פותחים לו שערים ואפשרויות חדשות. העובדה שהעמידוהו בניסיון חדש כולל גם נתינת כח ואפשרויות חדשות להתרומם עוד יותר. נותנים לו גם כחות חדשים.


היינו, שהשליחות וקשייה הן הן הכוונה, והן הן נתינת הכח להתרומם ולגלות נקודות עמוקות יותר.


התלמידים – השלוחים

לאור הדברים האמורים, עניין ה'שליחות' שייך במובן מסוים גם בעולמם של תלמידי התמימים.

'שליח' זה לא רק הפעילות בשטח, אלא זהו עניין ב'עבודה', זו ה'יציאה' מהרצונות ואזור הנוחות האישיים לטובת הרצון העליון.


שליח מסויים שאל את הרבי איך יֵדע אם להביא מאן-דהו שהתעתד להתחתן לפעול בשליחות תחתיו. הרבי ענה לו לבדוק האם כשהוא הולך לפעול במסגרת ה"מיטוואָך שעה" – ללמוד יהדות עם ילדים יהודים שנמצאים בבתי-ספר עממיים – הוא נשאר עוד מספר דקות עם הילדים, או שעם תום הזמן המוקצב לפעילות הוא מיד הולך.


אבן הבוחן לשליחות היא ה'תנועה' בנפש – ההתמסרות לאלֹקות, הוויתור על הרצונות והצרכים האישיים למען רצונו של הקב"ה.


ואם חדורים וספוגים בכך, גם יוצאים בבוא העת לשליחות, כמובן; אלא שהרבי לימד אותנו שרצון ה' הוא שבחורים לא יתעסקו בכך כסדר, והמענות השגורים בנושא זה היו בסגנון של "ברשות הנהלת הישיבה", "בזמנים הפנויים", "כוונתם רצויה אבל לא זהו תפקידם" וכדומה.


תלמיד ב"תומכי תמימים" צריך לדעת ש'פה תהא קבורתו', לא לחשוב על אחרי החתונה, להשקיע את עצמו בלימוד, לשרות בדברי הרב – בשיחות, במאמרים, בהתוועדויות, ואזי מובטח לו שגם בבוא העת – כשייצא בעז"ה לשליחות – לא יסטה מרצון השם וממטרת וכוונת השליחות.


אבל אם – חלילה – לא שקועים וניזונים מהתורה של הרבי, התוצאות מרות, ועלולים ח"ו לעשות מה שרוצים, ולאו דווקא מה שהרבי רוצה.


די קינדער

מצד שני, ובה בעת שבחור מודע לתפקידו ומיישמו, עליו לדעת, לשאוף ולהשתוקק לצאת בבוא העת לשליחות. כשלמדנו בישיבה, היינו שרויים לגמרי בענייני הישיבה, ובה בעת הבטנו על השלוחים בהערכה ובהערצה מיוחדת, וידענו שיגיע יום בו נהיה בעצמנו שלוחים.


כשמגיע כינוס השלוחים העולמי, זו הזדמנות ללבות שוב את התשוקה הזאת. באחד ממאמריו, מסביר הרבי הריי"צ את החילוק בין 'שרפים' ל'אופנים' – שהשרפים משיגים אלֹקות ואילו ה'אופנים' רק מביטים על ה'שרפים' המתכלים ומתבטלים. בדומה לכך, כינוס השלוחים הוא הזדמנות בה הבחורים – שעליהם להיות בדל"ת אמות של הישיבה, ועיסוק בשליחות אינו עניינם כעת – מביטים על השלוחים, ונפעלת בהם התשוקה וההתעוררות לכך.


שליח הוא כמותו דהמשלח. שמו של הרבי נקרא עליו, הוא מאוחד אתו בקשר נפלא. הדבר מתבטא גם באכפתיות של הרבי מהשלוחים, בכך שהוא מתייחס אליהם כילדיו ממש. כשאירע המאורע המצער של הסתלקות הרבנית, בכ"ב שבט תשמ"ח, הרבי אמר שיש להודיע על כך לשלוחים. למי מודיעים כשקורה מאורע? לילדים!


הייחוד בין שליח לרבי שונה לחלוטין. השלוחים הם 'אברים דמלכא'!


74 views0 comments

Recent Posts

See All