Search
  • עבודת השליחות

אדוננו מורנו ורבינו משלחנו

Updated: Nov 12, 2018

הרב זושא אלפרוביץ משלוחי הרבי לארץ הקודש, משפיע ישיבת תות"ל בקרית-גת

 

חידושים רבים חידש הרבי, נשיא הדור השביעי, על פני הדורות הקודמים. אולם החידוש העיקרי והמשמעותי ביותר בדורנו הוא ענין השליחות.


ניתן לטעות ולסבור שהשליחות היא אמצעי להפצת היהדות והמעיינות: המוני יהודים נמצאים במקומות שונים ומרוחקים, ובכדי להגיע אליהם ולהביא גם אליהם את המעיינות, נדרשים שלוחים. השלוחים, אם כן, הם אמצעי – באמצעותם משפיע הרבי על יהודים בכל רחבי תבל ומעוררם להתקרב לאֹלקות.


כלומר: המצב הטבעי הוא שהחסיד הוא חסיד, הוא מקושר לרבי וחוסה בצלו, ואם וכאשר הרבי נדרש לבצע דבר מה במקום מרוחק, או-אז הוא שולח את החסיד לפעול את אותו דבר, ולשם כך החסיד נהיה לשליח. ואכן, גם בדורות קודמים אירע שרבותינו נשיאינו שלחו שלוחים ושד"רים, באמצעותם פעלו עניינים שונים.

אולם כל המעיין בתורתו של הרבי יכיר מיד כי השליחות אינה אמצעי טכני, אלא היא היא המטרה אותה ביקש הרבי לפעול ולחדש בדור השביעי.


באינספור שיחות לאורך כל השנים חינך ולימד אותנו הרבי על מעלת השליחות, נטע אותה בקרבנו כיסוד, תבע ממנו לפעול בה ללא הרף, ובעצם – העמידה במרכז הדרישות מחסיד.


הרבי לימד אותנו אשר מעֵבֶר לַקשר בין רבי לחסיד – קשר עצמי ומהותי הנשגב באין ערוך מקשר בין תלמיד לרב – קיים הקשר בין המשלח והשליח, הגדול לאין שיעור. בּכֹחו של חסיד בדורנו להתקשר עם הרבי בקשר נפלא, אשר בדורות קודמים לא התאפשר כמותו – להיות לשלוחו.


כמותו ממש

הרבי הוא "אדוננו מורנו ורבינו". הראשון מבין התארים הינו אדוננו – תואר זה מבטא את עומק הקשר שבין רבי לחסיד ומעיד על הקשר הפנימי האבסולוטי ביניהם, במסגרתם הרבי הוא 'אדון' על כל ענייניו ופרטיו של החסיד (מה שאין כן תלמיד הלומד מרבו).


הקשר בין הרב ותלמידו מוגבל. ואילו הקשר בין החסיד וה'רבי' אינו מוגבל, הוא עמוק ונפשי יותר. על-ידי התקשרות החסיד לרבו נעשים הם מאוחדים זה עם זה.


אולם עילוי זה היה גם בדורות קודמים. ובדורנו התחדשה ההתקשרות המופלאה בין המשלח והשליח, במסגרתה השליח הוא "כמותו דהמשלח ממש!".


חסיד הנוסע לרבו, שומע ממנו מאמרי חסידות, נכנס אליו ל'יחידות' ומקבל מענה לתהיותיו ומזור למצוקותיו הרוחניות, עודנו מציאות עצמאית. יש את הרבי, יש אותו, והוא מגיע אל הרבי, מתקשר אליו, לומד את תורתו.

לשליח, לעומתו, אין כל מציאות עצמאית – הוא כמותו דהמשלח. חד הם. ואם הקשר בין רבי וחסיד מביא להתאחדות ביניהם, כפי שתורת החסידות מלמדת אותנו, ניתן להבין מה גודלה של התאחדות השליח והמשלח.


רַבֹּו עִ ֹמו

עניין נפלא זה, לו זכה דורנו, מהווה חידוש עצום מצדו של הרבי – המשלח, וחידוש עצום גם מצדו של החסיד – השליח.


מצד המשלח:


העובדה שהרבי נתן לחסיד – שהוא באין ערוך אליו – את האפשרות להיות לשליחו, ובמילא "כמותו", הינה חידוש עצום:


באגרת נפלאה מהרבי לבחור שביקש ללמוד באוניברסיטה, מניאֹו הרבי מכך בהסבירו שבהיותו 'תמים' ותלמיד של הרבי הריי"צ, הרי הרבי מלווה אותו בכל דרכיו, ואם-כן, כאשר הוא הולך לאוניברסיטה הרבי מוכרח ללכת אתו לשם, כפסק רז"ל "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו".


ובאשר לסברה לפיה למשך זמן לימודיו באוניברסיטה יפסיק להיות ב"ציור של תמים" ו"הציור של חסידו של כ"ק מו"ח אדמו"ר", משיבו הרבי שהדבר אינו באפשרותו עוד, והוא בדוגמת גר שכבר נתגייר שאינו יכול לחזור בו עוד, וכך "מי שנעשה חסיד פעם אחת ומי שנתקשר לאדמו"ר אשר במילא היה כמים הפנים אל הפנים ונתקשר אדמו"ר עמו, הנה אין עוד ביכלתו להפסיק ח"ו ההתקשרות, כיון שזה תלוי גם בהאדמו"ר, והוא ברוב טובו וחסדו אסור עמו באזיקים".


משעה שפלוני נעשה לשלוחו של הרבי, הוא אינו שולט בזה עוד – הוא נקשר עם הרבי בקשר עצמי ונצחי, ונעשה "כמותו דהמשלח".


והרבי, בחסדו הגדול, העניק לנו את הזכות ואִפשֵר לנו להיות מאוחדים עמו ברמה בה הוא עמנו בכל מקום! הדבר מהווה חידוש רב משמעות שכן אנו אנשים בעלי בחירה, ובשל כך אנו עלולים חלילה לעשות לעתים גם היפך רצונו הק' ולקחת אתנו עמו לשם, בבחינת "מלך אסור ברהטים".


והרבי – שיודע זאת – מוסר את עצמו ומעניק לנו את הזכות הנפלאה להיות קשורים עמו בכזה קשר.


תחתונים יעלו למעלה

זהו החידוש הגדול מצד הרבי. ובעקבות זאת נוצר חידוש עצום גם בעולמו של חסיד, מצד השליח:

העובדה שאדם יכול לשנות את מהותו ומציאותו, ובעצם העובדה שהוא עובד בשליחות הרבי להיעשות לא עוד האדם שהוא היה עד כה, ככל האנשים, היהודים והחסידים; אלא כמותו דהמשלח ממש – "אַ שליח איז דאָך איין זאַך מיט דעם משלח" [שליח הוא דבר אחד עם המשלח], הינה חידוש נפלא!


הפלא העצום הוא שדווקא בדורנו הנמוך ניתנה האפשרות הפלאית הזו, בעוד ובדורות הקודמים היו חסידים מופלגים עובדי ה' בתכלית, ואם הם היו באין ערוך אל הרבי, על אחת כמה וכמה אנחנו. ועם זאת, דווקא בדורנו התחדש עניין זה וניתנה לכל חסיד האפשרות להיות מאוחד עם המשלח ברמה בה הוא לוקח אותו אתו לכל מקום אליו הוא הולך.


זהו לא מקרה תמוה. הטעם לכך שבדורנו התחדש עניין זה, הוא דווקא מצד אופי הדור. העובדה שהדור ירוד ונחות, ואין בו כל מעלה מצד עצמו – כלשונו של הרבי במאמר הראשון, "באתי לגני" תשי"א – היא היא הסיבה לפיה דווקא בדור זה התחולל עניין השליחות:


דווקא בדור בו נמצאים "למטה בארץ", לא משיגים ולא מרגישים אֹלקות, ובמילא גם – מצד עצמנו – איננו כלים להשפעה והגילוי של אור החסידות, דואג נשיא הדור – העומד בין הוי' ובינינו, המפרנס את האמונה – שנהיה מסוגלים להיות קשורים לאֹלקות בתכלית ולמלא את הכוונה העליונה בנאמנות מוחלטת.


וחידוש זה לא מתחיל בצורך בבירור הניצוצות והפצת היהדות ברחבי העולם, אלא העניין הוא בשליחות עצמה, הרבי חידש דרך 'עבודה' חדשה הנדרשת מהחסידים – עבודת השליחות. הדרך הנדרשת בדורנו בעבודת ה', העניין בו חפץ הקב"ה, והאופן בו האדם יבטיח את זאת שיישאר מחובר למעלה, היא היציאה בשליחות הרבי.

והּכֹח לעבודה נשגבת זו על-ידי אנשי הדור שמצד עצמם הם "למטה בארץ", מתאפשר על-ידי החידוש שפעל הרבי - אשר הוא נותן את ּכֹחותיו העצמיים, הולך אתנו בקיום השליחות, אנו 'לוקחים אותו' עמנו לכל מקום ובכל פעולה. וחידוש זה ניתן רק בדורנו!


ונפקדת כי יפקד

בפשטות, עניינה של השליחות הוא שהשליח נוסע למרחקים, ובגשמיות הוא מתרחק מהמשלח. אולם דווקא שם – במרחקים – הוא מתקרב וקשור למשלח בקשר עצמי וניתנים לו הּכחֹות מהרבי למלא את השליחות גם בריחוק פיזי.


בתקופתנו, כאשר "החושך יכסה ארץ", אנו רחוקים לכאורה מהמשלח עוד יותר, אבל דווקא כעת הוא מעניק את ּכחֹותיו העצמיים, כדי שגם במרחקים ובמחשכים נמלא את ייעודנו וּכֹחתיו יבואו לגילוי – "מקום אינו מפסיק".


על כל אחד ואחד מאתנו מוטל ונתבע התפקיד לפעול בשליחות. אף שאיננו זוכים לשמוע הדרכות והוראות מהרבי, ולמרות העובדה שבגשמיות אנו רחוקים מהרבי, הרבי נמצא בקרבנו, יש בנו את ּכֹח המשלח, וכך יכולים אנו לדבוק בדבקות מוחלטת בו ובדרך אשר הורנו, ולהכין את העולם לקבלת פני משיח צדקנו, אז נזכה ל"ואשפוך את רוחי על כל בשר" והבשר הגשמי יראה וירגיש אֹלקות.


107 views0 comments

Recent Posts

See All